אל תקרי 'הלכה' אלא 'תלמוד תורה': הסבר קצר (יותר) לקריאתי להפסיק לדון על ה'הלכה.'

בפוסט זה אני מסבירה בקצרה את הבסיס לרעיון שהצגתי במאמר "הלכה שלא במקומה" במוסף שבת של מקור ראשון, פרשת לך לך, 31 באוקטובר, 2014.

הדוקטורט שלי בפילוסופיה עסק בפרגמטיזם האמריקאי. אחד העקרונות המרכזיים של הפרגמטיזם הוא להבין את כל הרעיונות שלנו, גם הדתיים וה'פילוסופיים' כמו שמבינים אובייקטים מדעיים. הפרגמטיסטים סבורים שהתפתחות המדע המודרני נובעת מכך שמדענים הפסיקו לנתח מושגים באופן מופשט והתחילו לבדוק במדויק אילו פעולות ותוצאות נצפות נובעות מהרעיונות שלהם. חוק המשיכה הקפיץ קדימה את החשיבה המדעית כאשר התחילו למדוד את הזמן והמהירות של נפילת הגופים באמצעים מתמטיים.

צ'רלס סנדרס פירס, 1839-1914

כאשר הפרגמטיסט פירס נדרש לשאלה האם יש חופש בחירה, הוא דוחה את הטיעונים הפילוסופיים השונים בנושא זה. במקום זאת הוא אומר שיש משמעות לרעיון הבחירה רק במצב מאד קונקרטי: במקרה X נהגתי באופן שאני מתחרטת עליו. האם אני מעריכה שהייתה לי אפשרות אמיתית לנהוג אחרת? אם כן, משמע שיש לי חופש בחירה, ואולי ראוי שאכפר על מעשי בדרך זו או אחרת. אם לא הייתה לי אפשרות לנהוג אחרת – אפשר אמנם להצטער על התוצאות הקשות של מעשי, אך אין משמעות לאמירה שיש לי חופש בחירה.

לקראת סיום כתיבת הדוקטורט שלי בפילוסופיה ניהלתי שיחה עם המנחה שלי, פרופסור גבריאל מוצקין, על נושא הדת במדינה. אני לא זוכרת את ההקשר המדויק, אך מצאתי את עצמי אומרת לו שלדעתי ההלכה היא פרגמטיזם בהתגלמותו. התכוונתי לכך שההלכה מתרגמת רעיונות דתיים לכללי פעולה, לדברים שקורים בשטח, שאפשר לצפות בהם ולכמת אותם. התכוונתי גם לכך שבמסגרת החיים ההלכתיים, לא עוסקים יותר מדי במהות האמונות המופשטות שלנו, אלא מדברים בשפת הציווי: "עשי כך," "אל תעשה כך." אפשר להשוות זאת לדת הנוצרית, אשר צמצמה את כמות "ההלכות" והתרכזה בכוונת הלב ובאוסף של רעיונות שאבות הכנסייה נסחו ושנוצרי חייב להאמין בהם. בשיח ההלכתי יש מעט מאד מקום לגורמים אלה, ומקום נרחב לסדר היום המעשי. גם כאשר נדרשים חז"ל לשאלות על כפירה, כלומר הכחשת עיקרי האמונה, הם מדברים על מעשים המעידים על כך, אוסרים או מתירים אותם, וכמעט לא עוסקים בחקירות רעיוניות. דוגמא חשובה נוספת היא העיקרון, המעשי כל כך, שהלל הזקן מסכם באמצעותו את כל התורה: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך." פירושים מעשיים נוספים למצוות "ואהבת לרעך כמוך" לכל אורך ספרות חז"ל מעידים גם הם על העדפת הכלל המעשי על פני נטיית לב מעורפלת ונזילה.

התובנה שההלכה היא מערכת פרגמטיסטית-כמו-מדעית, הובילה אותי להחלטה להמשיך ולחקור את ההלכה במסגרת המונחים הפילוסופיים הפרגמטיסטיים.  אך מאחר ורציתי לעסוק בנושא באופן אקדמי, חיפשתי הגדרה למושא המחקר, הקובעת קווי מתאר מדויקים לנושא.

וכך, לקראת כתיבת המאמר הראשון בנושא יצאתי לחפש את 'הַהלכה.'

חיפשתיה ולא מצאתיה.

תחילה פניתי לספרי ההלכה המקובלים: משנה התורה של הרמב"ם, והשולחן ערוך, למשל. הרמב"ם מכריז שהוא מבסס את דבריו על כל דברי התורה שבעל פה ועל פירושי הגאונים, ואילו רבי יוסף קארו מבסס את פסקי ההלכה בספרו על הרמב"ם, הרי"ף והרא"ש. אך האם ספרים אלה הם  'הַהלכה?'  הלכות הרמב"ם כמו גם השולחן ערוך מהווים אמנם בסיס כמעט לכל דיון הלכתי שבא אחריהם, אך ההלכה למעשה איננה בהכרח צמודה לדבריהם. במקרם רבים ההלכה נפסקת על פי 'נושאי הכלים,' הפרשנים של הרמב"ם ורבי יוסף קארו המפרשים את הדברים לשיטתם.

בהמשך סברתי שאוכל להגדיר את ההלכה כקורפוס הדיון הרבני עד תחילת העת החדשה, אך גם הגדרה זו התגלתה כרחבה מדיי: יש הלכה ספרדית ואשכנזית. יש ספרי הלכה בנושאים מסוימים, אך גם יש ספרות שאלות ותשובות רחבה מאד, שגם עליה מתבססים פוסקים מאוחרים כאשר הם נדרשים להלכה. למותר לציין שהדבר עוד יותר סבוך בימינו, כאשר, אפילו אם אתרכז בפסיקה ה'אורתודוכסית' ולא אכיר בכתיבה הרבנית של תנועות לא אורתודוכסית כ'הלכה,' אאלץ להכריע הכרעות מאד בעייתיות כאשר אנסה להקיף את הקורפוס הנקרא 'הלכה.'

לצורך אותו מאמר ראשון בחרתי, לבסוף, להתמקד בספרות חז"ל, שאותה תחמתי בין המשנה לתחילת תקופת הגאונים, ואשר ביניהם כללתי את ספרות התנאים, התלמודים וספרי המדרש. טענתי טענה הרבה יותר חלשה מאשר התכוונתי בתחילה: הראיתי כיצד עבודת הפרשנות של התורה שחז"ל עסקו בה דומה לגישה הפרגמטיסטית לפרשנות המציאות.  המדע דורש אחר כללי-התנהגות למול המציאות הטבעית במסגרת תיאוריות מדעיות שנבחנות באופן אמפירי. אנו מפרשים סימפטומים מסוימים כמחלה X כי הניסיון מלמד שהתרופה למחלה X מחסלת את הסימפטומים. בדומה לכך 'תלמוד-התורה' דורש אחר כללי התנהגות למול המציאות במסגרת התורה. כללי ההתנהגות מקבלים  מימוש בחיי היומיום. הלכתי בעקבותיו של הרב סולובייצ'יק[1] המתאר את איש ההלכה: כאשר השמש שוקעת אין הוא מחשב את זווית קרני האור, ואין הוא מדמיין זוג אוהבים, אלא הוא שואל את עצמו איזו תפילה יש להתפלל עתה. והנה סוף סוף מצאתי גם את ההלכה: זהו הכלל המעשי המגדיר את המימוש של התורה בחיי היומיום. אך מעצם טבעו של מימוש מעשי הוא נכון לזמן ולמקום, הוא סופי ומוחלט. הוא מגדיר גבולות. אך אין המימוש עצמו מסביר את העיקרון המצוי מאחוריו: הוא לא מסביר איך מגיעים מהתורה למימושה.

התהליך של יצירת ההלכה, המצוי תדיר במרכזם של פולמוסים על מראה היהדות בימינו הוא תלמוד-התורה. העיקרון החשוב ביותר של תלמוד-התורה היא שלא תיעשה תורה "כשתי תורות" (או הרבה יותר).[2] כדי לשמור על אחדותה של התורה, וכדי שנוכל לקיים אותה צריך לפרש אותה. זהו תלמוד-התורה. ההלכה היא הכללים שאנו פועלים לפיהם בזמן ובמקום נתונים. לעיתים ההלכה נפסקת רק למצב ייחודי שנתקל בו אדם יחיד. מטרת קיום ההלכה היא קיום התורה. והדרך מהתורה אל ההלכה עוברת בתלמוד-התורה. ההלכה היא לא גמישה או קפואה. היא רק אוסף של כללים הנכונים לזמנם ולמקומם, ומהווים בסיס לדיון במקרים הבאים. תלמוד-התורה לעומת זאת, הוא עולם ומלואו, כמו שהמדע מלווה אותנו בכל התחומים בהם אנו רוצים לפעול בתבונה. ככל שהתורה ממשיכה ללוות אותנו במסענו בהיסטוריה יקיף תלמוד-התורה את מכלול החיים, ויקרו בתהליך זה דברים שונים ורבים.

[1] הגישה שלי היא פרגמטיסטית ואיננה זהה בדיון לגישתו של הרב סולובייצ'יק. על כך הרחבתי במאמר אחר.

[2]. העיקרון שאני מציגה מבוסס על החשש של חז"ל המובא בסנהדרין פ"ח ע"ב: " משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות."