למידה משמעותית באמת: חזון בשבעה פרקים למערכת חינוך אלטרנטיבית. פרק רביעי

בשנת 2002 יצאו לאור שני ספרים המתארים את חוויית ההתבגרות של נערות בתוך חברת הצעירים. האחד, ספרה של רייצ'ל סימונס, Odd Girl Out , תורגם מיד לעברית בשם "לבד מול כולן" (הוצאת מטר, תרגמה ימימה עברון). השני נכתב כספר הדרכה לאמהות על ידי רוזלינד ווייסמן, Queen Bees and Wannabes: Helping Your Daughter Survive Cliques, Gossip, Boyfriends, and the New Realities of Girl World, ובשפתנו –  "מלכת הכיתה וזו שרוצה להיות: כיצד תעזרי לביתך לשרוד את המציאות החדשה של עולם הבנות, הקליקות, הרכילות, והחבר." שני ספרים אלה מתארים את מוראות ההתקבלות בתוך חברת הבנות, ומניחים שהחוויה החברתית של המתבגרת משפיעה באופן עמוק על התעצומות הנפשיות עמן יוצאת הנערה אל החיים ועל הסיכויים שלה להצליח ולהיות מאושרת כאישה בוגרת. הספרים זכו לפופולאריות רבה ושניהם הפכו לסרטים – Mean Girls (ילדות רעות) בשנת 2004, ו-Odd Girl Out  (חרם על המוזרה), סרט טלוויזיה משנת 2005.

שני הספרים מתארים מה קורה לבנות כאשר הן מוחרמות על ידי חברותיהן והופכות להיות קרבן לנידוי, התעלמות, ואף מעשי בריונות והשפלה קשים. הספרים גם עוסקים במיפוי ה"קליקות" על פי מקומן בסולם המעמדות החברתי של בית הספר וכן במיפוי התפקידים של הנערות עצמן בסולם החברתי של הבנות: מלכת הכיתה, הסגנית, "זו שרוצה להיות" "המטרה" (הקרבן), ו"המרחפת" (floater), שאינה שייכת באופן מובהק לאף אחת מהקבוצות והדבר איננו גורם לה מצוקה. במילים אחרות הספרים והסרטים האלה מתארים את הג'ונגל החברתי שבו מצויות בנות מתבגרות, ומספקים מעין מדריך הישרדות בג'ונגל זה.

והנה העובדה החשובה לעניינינו: מלחמות הבנות המתוארות ביצירות אלה מתנהלות בבית הספר. ואין זה מקרי. בית הספר משמש כרקע למלחמות הפופולאריות ולמעשי בריונות והשפלה חברתית בין בנות לא מחמת העובדה הסתמית שזהו המקום שבו הבנות נמצאות במהלך יומן. בית הספר משמש כרקע לאירועים אלה בדיוק משום שמבנה העומק שלו מזין את העיסוק במעמד החברתי ואת הקריטריונים הקובעים ההיררכיה החברתית עצמה.

מה צריכה נערה  כדי להיות מלכת הכיתה?

על פי הספרים המוזכרים לעיל התשובה היא מראה חיצוני מסוים, כאריזמה, כושר מניפולטיבי, זיהוי חולשות הזולת, המוכנות להתקדם על חשבון הזולת, צורך אובססיבי באישור חברתי, עיסוק אובססיבי במעמד החברתי, ופעמים רבות יכולת כלכלית של ההורים.

רק בחלקן   תכונות אלה מנבאות הצלחה עתידית. ודאי שאינן מנבאות את היכולת לחיות את החיים מתוך סיפוק ואושר. מקומות העבודה בעולם שלנו דורשים סדרה אחרת לגמרי של כישורים כדי להצליח בהם. חיי המשפחה במאה ה-21 דורשים סדרה אחרת לגמרי של כישורים כדי שהם יהוו מקור לחוסן ולא לסבל; וכמובן, המדינה במאה ה-21 זקוקה לאזרחים בעלי סדרה אחרת לגמרי של כישורים כדי להיות מקום שטוב לחיות בו.

שאלו את עצמכם: האם השהיה בבית הספר מעודדת בולטות על בסיס הצלחה בלימודים או חריצות, כפי שצפוי היה שיקרה במוסד שנועד להקנות דעת, ושההצטיינות בו כרוכה בהצטיינות לימודית?

האם השהיה בבית הספר מעודדת בולטות על בסיס תרומה לחברה, כפי שצפוי היה שיקרה במוסד אשר נועד לחנך אנשים לתרום באופן יצרני לחברה?

האם השהיה בבית הספר מעודדת בולטות על בסיס יושר וערכיות, כפי שצפוי היה שיקרה במוסד אשר נועד לחנך אנשים ערכיים ובעלי רמה מוסרית גבוהה?

האם השהיה בבית הספר מעודדת בולטות על בסיס כישרון ייחודי כלשהו? משחק? ספורט? מוזיקה? אמנות? היכולת לתת לאנשים בסביבה להרגיש טוב עם עצמם?

בספרה מייעצת רוזלינד וויסמן לאימהות לעודד את בנותיהן לעסוק בפעילות חוץ בית-ספרית ולפתח כישרונות בתחומים ייחודיים – לא כדי לבלוט בבית הספר ולהשיג מעמד גבוה בסולם החברתי של הבנות. היא מייעצת זאת משום שמחקרים הראו כי נערות המשקיעות את זמנן ומרצן בעיסוקים חוץ בית ספריים ומפתחות כישרונות בתחומי אישיות שונים שורדות את הזירה החברתית של הבנות בצורה מיטבית. נערות כאלה מתפקדות כ"מרחפות" בין הקליקות החברתיות, אהובות על חבריהן ואפילו בעלות השפעה במידת מה אך לא עסוקות בזירה החברתית ראשן ורובן. כלומר, הדרך היחידה לשרוד את הג'ונגל הוא לא באמת להיות בתוכו.

אם כן, למה שמישהי תרצה להיות מלכת הכיתה?

כי בני נוער נמצאים בבית הספר הרבה מאד שעות ביום והשהיה בבית הספר יוצרת מציאות שבה פופולאריות חברתית היא פסגת השאיפות. בית הספר הוא מקום אליו נזרקים מאות תלמידים יחד, למשך שש עד שמונה שעות ביום, שבמהלכם הם עושים הרבה יותר מדי … כלום! הלימודים הם בעיקרם פאסיביים; ההפסקות בין השיעורים הם הזמן בו מתנהלים החיים האמיתיים של האנשים הצעירים. המתחים המיניים שבהם הם מצויים מועצמים ומקבלים בולטות על רקע האתגרים הבינוניים שיום הלימודי מציב למוחם המתפתח ולהורמוניהם הגועשים.

בני הנוער בבית הספר התיכון מצויים בשלב בחייהם שבו הם יכולים לעשות כמעט כל דבר שמצופה מאדם בוגר לעשות. אנשים בגיל העשרה יכולים להיות הורים, חלקם אפילו יכולים לעשות זאת לא רע; אבל התרבות המגוננת של המאה ה-20 וה-21 לא רוצה אמהות בנות 16; המדינה המודרנית לא מעוניינת שנשים וגברים בגיל זה יישאו בנטל כלכלי, או באחריות על גורלם שלהם ושל אחרים. המדינה המודרנית לא רוצה אנשים צעירים כל כך בשוק העבודה מסיבות שנחשבות מוסריות, נאורות, וגם פרגמאטיות. המדינה המודרנית מעניקה לבני העשרה את הזכות לגדול ולהתבגר באווירה מגוננת וחסרת דאגות. וכמובן המדינה המודרנית מעוניינת להכניס לחברה הבוגרת בני אדם עם רמת ידע מסוימת בהוויות העולם. בית הספר אמור לספק את המסגרת להתבגרות האולטימטיבית בחברה המתקדמת. מדוע אם כן כל כך הרבה אנשים מבלים חלק ניכר מחייהם כבוגרים מתוך התמודדות עם הטראומות שהם חוו שם?

הסיבה היא שבדרך לגן העדן של הנעורים שוללת החברה המתקדמת מהנערה את הזכות, הבסיסית כל כך לכל יצור חי – לבטא את היכולות שלה, להיות יצרנית, לקחת אחריות על חייה, להציב מטרות שיש להן תוצאה ממשית בעולם ולפעול להגשמתן, ובעיקר: לבלות את יומה בעשייה. ומכיוון שאין לה מה לעשות, ומכיוון שלא נותנים לה אחריות, ומכיוון שכישורי החיברות שלה זועקים לקבל ביטוי, ומכיוון שהיא מגלה את הכוח שיש בעצם הנוכחות שלה, שלא לדבר על המיניות המתפתחת שלה, ומכיוון שהיא לא טיפשה – היא מציבה לעצמה מטרות המצויות בהישג ידה, וחותרת, בהצלחה, להגשמתן. העובדה שלא היא ולא הבנות בסביבתה זוכות להון ממשי חיובי כתוצאה מדפוסי התנהגותה איננה ממין העניין. שהרי זה מה שהיא לומדת מסביבתה: שיכרון הכוח, ולא העולם הממשי שמסביבה, הם התכלית היחידה של קיומה הנוכחי.

האם יש דרך אחרת לבלות את גיל הנעורים מבלי ליפול לפח הזה? על כך בפרקים הבאים של "חזון ללמידה משמעותית באמת".