למידה משמעותית באמת חזון בשבעה פרקים למערכת חינוך אלטרנטיבית. פרק שני

Image

בשנת 1995 מצאתי את עצמי עומדת מול כיתה של תלמידי שנה שנייה בקולג' קהילתי בצפון מדינת קנטאקי של ארצות הברית. המשימה הרשמית הייתה ללמד מבוא לפילוסופיה מודרנית, אחד מקורסי הליבה בתכנית, אך הזהירו אותי להוריד את רף הציפיות מרמת העניין במקצוע. מדובר באוכלוסיה שהאמריקאים מכנים hillbillies, כלומר נערות ונערים מחוות נידחות, חלקם נמצאים במכללה על בסיס מלגת ספורטאים, שהמדינה מעוניינת בהשכלתם הבסיסית, אך לא צפוי שהם יאכלסו את חוגי האינטליגנציה האמריקאית בעתיד הנראה לעין. החוויה שציפתה לי הייתה מפתיעה. למודת ניסיון של חמש שנות הוראה בתיכון ירושלמי, התענגתי על העניין שגילו התלמידים בחומר ועל האופן בו עברו כל 75 הדקות של שיעור הקולג' הדו-שבועי, ללא הפרעות, ללא בעיות משמעת, וללא ההתשה הנפשית שלוותה בעמידה של 40 דקות מול כיתה של בני תיכון ישראליים.

מכיוון שההבדל הסוציו-אקונומי בין תלמידי הירושלמיים לבין נערי החוות לא הסביר את השוני בחוויה, ומכיוון שהפילוסופיה לא הייתה מקצוע בחירה עבור התלמידים, לא נותר לי אלא לתלות את ההבדל באקלים הכיתתי בגילם של התלמידים. הסקתי, שאין דומה המצב ההורמונאלי וכושר הריכוז של בני 16 לזה של בני 19. בפזיזותי גם הצעתי, ביני לבין עצמי, להפוך את סדר תעסוקת בני הנוער במדינת ישראל: יקפצו נא הנערים על הג'בלאות במסגרת הצבא בגיל 16, ואחר כך יגיעו ללימודי התיכון, רגועים ומפוקחים, ואולי נוכל להרביץ בהם תורה בנחת. עד מהרה הבנתי את הכשל ברעיון זה. המסגרת הצבאית, לצערנו, איננה מתמצית ב"קיפוץ על הג'בלאות" ואיננה משחק תמים של שוטרים וגנבים. בני 19 הם צעירים דיים עבור שירות צבאי, ולא ראוי להוריד את גילם עוד יותר.

אולם עם שיבתי לארץ וחזרתי למערכת החינוך הישראלית בסוף שנות התשעים, והפעם בצפון הארץ, גיליתי שהאינטואיציה שלי לא הייתה רחוקה ממסקנתם של יזמים בתחום החינוך באותם שנים. מכינות קדם צבאיות, שבהם מבלים בני נוער שנה לפני הגיוס כדי לתת להם שהות להתבגר, להכינם לשירות הצבאי, ולהנחיל להם ערכים אזרחיים ולאומיים קריטיים, צצו כפטריות אחרי הגשם. והנה האבסורד: המדינה ממנת את מערכת החינוך לילדים מגיל 3. כלומר, 15 שנים של לימוד וחינוך פורמאלי הם על אחריותה של המדינה, ובצדק כמובן. והנה גילו בני הנוער, מָצַא הצבא, השתכנעו ההורים, והסכימה המדינה (ראו חוק המכינות הקדם צבאיות, 2008, סעיף 3), שזה לא מספיק! שאם אנחנו באמת רוצים אזרחים ערכיים משכילים ותורמים במדינתנו, שאם אנחנו רוצים להכשיר מנהיגות אזרחית וצבאית לדור הבא, ראוי שאנו ההורים, בשיתוף המדינה, נממן עוד שנה מחיי ילדנו, ושנה זו, הפלא ופלא, דווקא היא עושה את העבודה! אפשר להסביר בכל מיני דרכים את הצלחתן של המכינות: הגיל המתקדם של החניכים (יחסית לתיכון); העובדה שהם בחרו במסגרת החינוכית ולא נמצאים בה בכפייה; הגישה החינוכית במכינות; השילוב של לימודים עיוניים ופעילות בקהילה; ואולי עצם קיומו של מחיר כלכלי  – סכום הדומה לשכר לימוד של שנת לימודים אוניברסיטאית (כולל מחיה). מציאות זאת מוכרת למגזר הדתי הלאומי גם מהפער בין חווית הלימוד בישיבה התיכונית לחוויית הלימוד בישיבות הגבוהות, ישיבות ההסדר, והמדרשות לבנות.

ולא לבדן הן המכינות הקדם-צבאיות בצרה זו, ישנו עוד סוג של מכינות "קדם" החוברות לאבסורד: כאשר העזתי להביע את תסכולי כמורה למקצועות הומניסטיים מחוסר הרצון המופגן של תלמידינו להשכיל ולהתחנך, לצלול באהבה לתוך נבכי ההיסטוריה של עם ישראל, התנ"ך, שירת ימי-הביניים ודוסטויבסקי, ייעצו לי להירגע: רק יסיימו את הצבא, רק ירוויחו קצת כסף, רק יחזרו מהטיול למזרח, יירשמו הנערים והנערות למכינות הקדם-אקדמאיות שהמדינה ממנת עבור יוצאי הצבא, ישפרו את ציוני הבגרות, וינהלו קריירות לתפארת! גם התלמידים עצמם, כאשר הבעתי פליאתי על חוסר העניין שלהם בהישגים שיבטיחו את עתידם הכלכלי, האירו את עיני: מה את דואגת, אם ארצה ללמוד משפטים או רפואה, ארשם למכינה קדם אקדמית ואשלים את הבגרויות.

הצירוף של כל האמור לעיל מוביל למסקנה ששנות התיכון הן בזבוז גמור של זמנם של ילדינו, של כספנו, של כספי המדינה, ושל החוויות הטראומטיות של חלק ניכר מהתלמידים, של הוריהם, ושל עובדי מערכת החינוך, שהם כשלעצמם מסורים ומצוינים כאמור לעיל. זאת כמובן אלא אם כן נקבל את העובדה הפשוטה שכישורנו המקצועיים, וכספי הציבור מושקעים בשירותי בייביסיטר. מסקנה זו, כמובן לא צריכה להפתיע אותנו כלל וכלל: מדוע שנחשוב שבני נוער המצויים בשיא טירוף המערכות הגופני שלהם, החווים שינויים פיזיולוגיים ונפשיים בקצב שאין דומה לו, יהיו מסוגלים לשבת שעות רבות במשך היום ולהידרש לפעילות שהיא פאסיבית ביסודה? שהרי ההוראה, כפי שהיא מוכרת לנו מבתי הספר דורשת בעיקר הפנמת חומר לימודי ומעט מאד יישום. והפנמת חומר לימודי, בעיקר עיוני, היא עיסוק פאסיבי. אני זוכרת שכתיכוניסטית שמתי לב, להפתעתי, שבמקצועות מסוימים הזמן היחיד שאני לא משתעממת בו הוא שעת המבחנים, בהם נדרשתי להפעיל את שכלי באופן פעיל, לנסח ולהוכיח רעיונות. אבל זהו רק קצה קצהו של האבסורד, כי למען האמת גם רוב האוכלוסייה הבוגרת לא הייתה עומדת במשימה זו. כמה אנשים אתם מכירים, שבחייהם הבוגרים בוחרים לעצמם עיסוק שהוא עיוני בעיקרו? רמז: לכמה אנשים בסביבתכם יש דוקטורט בפילוסופיה, ספרות, היסטוריה, תרבות, או דתות? עשו חשבון מהיר של האחוז שלהם בקרב מכריכם ותקבלו את אחוז בני הנוער באוכלוסייה שמתאים להם להיסגר בתוך קופסת בטון במשך שש שעות ביום ו"לעסוק בלמידה". משמעותית. אני, למשל, שייכת לאותו אחוז קטן, אבל כמה מחברי הטובים ביותר, למען האמת רובם, –  אינם כאלה. וטוב שכך.

לא ייפלא, לכן, שכל כך הרבה מהתלמידים נזקקים לריטאלין. אינני באה לבקר את הטיפול הנחוץ לאלה מבינינו שתרופה זו נועדה להם. אך מה עם כל השאר? כאשר אנחנו מכניסים אנשים לסד שנוגד את טבעם, לא פלא שנדרש למנגנון כימיקאלי כדי שנוכל להתאים אותם למימדיו של הסד. לא אכנס כאן לספרות המחקרית העוסקת בנושא החינוך בימינו, אך רבים המצביעים על כך בית הספר הוא מוסד אשר ביסודו נועד להכין את בני הנוער לחיי מבוגר יצרניים בעולם של המהפיכה התעשייתית. בעולם זה נדרשו הצעירים לרמת ידע בסיסית אשר תאפשר להם להיכנס לשוק עבודה המניח כישורים אחידים ובסיסיים ביותר. (ראו "החינוך בעידן הפוסטמודרני, בעריכת אץ גור זאב,  הוצאת מגנס, 1996). הגיע הזמן להשאיר מסגרות אלה מאחורינו.

ולפני שאסיים אסייג את דברי: לא תמיד מהוות שנות התיכון בזבוז מוחלט. ישנם בתי ספר, וישנם מורים, המצליחים ליצור אקלים התורם רבות להתבגרותם של התלמידים. אך בדקו נא מה יש בסביבה הלימודית המוצלחת: התמקדות באוכלוסיית תלמידים עם כיוון ברור (מדעים, אמנויות), לימודי הגבר במקצועות בחירה הכוללים עבודת סיום משמעותית; בתי ספר המתחזקים חברת תלמידים יוזמת ופעילה; בתי ספר המהווים חלק מקהילה שלמה והמשלבים פעילות חברתית בתכנית הלימודים; מורים ומנהלים שמצליחים ליצור תקשורת אישית עם תלמידים ולהפוך למשמעותיים בחייהם. כלומר, בתי הספר והמסגרות החינוכיות המצליחים להעניק לחניכים חווית התבגרות משמעותית, הם אלה המשכילים ליצור מסגרות בהם המערכת הלימודית מכוונת לכישורים המיוחדים של התלמידים, והמתמקדים בהפעלת התלמידים תוך כדי הנחלת ערכים וכישורים חברתיים ומוסריים.

אודות חנה השקס

יועצת פילוסופית, מורה, וחושבת המון
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s