במאמרו ב"הארץ", מה-6 בדצמבר שם שחר אילן ללעג את האימוץ של חג החנוכה על ידי החילונים. זהו חג שהחילונים 'הפסיד בו' שהרי הוא מציין את ניצחון בית חשמונאי על אלה שאמצו את תרבות החפש 'המערבית' בתקופתם. אילן מצטט את שולמית אלוני שטענה ש"מתתיהו היה פונדמנטליסט שלא בחל במלחמת אחים." הציטוט מטעים שמורשת החשמונאים והתוכן הדתי של החג סותר את הרוח הציונית החילונית. בסיום מאמרו הוא עורך רשימה של הסיבות המניעות חילונים לחגוג את החנוכה. הוא מגחיך את החילוני שלא מודע לסתירות הפנימיות בהתנהגותו. בעיקר בולטת הסתירה בין המרכיבים ה"יווניים" של החג – אימוץ מורשת הגבורה על ידי התנועה הציונית ודפוסי החיים היווניים של כולנו, כולל הדתיים תאבי הקרבות, לבין התכנים הדתיים של החג.
בלעגו מפגין שחר אילן פחות גמישות מחשבתית וכושר ספיגה לפלוראליות מאשר חכמי ישראל לדורותיהם ואפילו פחות מאשר היהודי החרדי או החרד"לי שהוא מזכיר. אלה האחרונים מוכנים לספוג לתוך מורשתם "סתירות" בנדיבות גדולה הרבה מאשר הכותב.
ראשית, הזיהוי של מעשהו של מתתיהו, המסופר בספר המקבים א', עם הפונדמנטליסט המודרני הוא אנכרוניזם המוציא את הסיפור מהקשרו. על פי ספר המקבים הורג מתתיהו במתייוונים בעירו על רקע שלילת האוטונומיה הדתית וטבח ביהודים שנעשה בידי שלטון הסלווקים בעזרת יהודים מתייוונים. אם אילן מבסס את מורשת החנוכה "האמיתית" על ספר המקבים מן הראוי שידגיש שספר המקבים איננו רק סיפור של כפיית "מדינת הלכה" על שוחרי חופש ליבראליים אלא בראש ובראשונה סיפור של מאבק קיומי כנגד אופורטוניזם של רודפי הנאות ושררה.
אבל החג הדתי לדורותיו לא ביסס את עצמו על ספר המקבים, המאדיר את בית חשמונאי. אלה סרחו לתפיסת חז"ל. חכמי ישראל סיפרו לנו סיפור מעט שונה: מְסַדרי התפילה בחרו להבליט את מאבק השחרור מפני הרשע, את התשועה הלאומית, ואת טיהורו הפיזי של ההיכל. בדיון הלכתי באיסור התענית בימי החנוכה בחרו חכמי התלמוד להזכיר את נס פך השמן. אזכור זה בא כהסבר היסטורי לחג ומתעלם ממורשתה של משפחת החשמונאים.
מסורת מקודשת איננה ערך רזה וחד ערכי. עם ישראל מתהלך בהיסטוריה עם תודעה לאומית ודתית משותפת במשך אלפי שנים. ודאי לא ייתכן שהוא לא יספח לעצמו בדרך דפוסי התנהגות ותרבות משכניו. הנקודה העקרונית שיש להבליט היא כיצד דפוסים אלה שמשו את ההנהגה הרוחנית היהודית דווקא לשימור הזהות ולהעמקת המחויבות הדתית. אילן מצטט את פרופסור דון יחיא שטוען שחנוכה היה חג משפחתי קטן עד שהציונות פיתחה סביב דמות המכבי תרבות גוף, שהיא הלניסטית ביסודה. לו יהי כן. האם שינויים היסטוריים לא חייבו גם את חז"ל לשנות את אופיים של החגים הדתיים? שלושת הרגלים היו ביסודם חגים שנחוגו בבית המקדש. האם הם נזנחו עם החורבן? לא! במקום זאת הפכו אותם לחגים שמרכזם בתוך המשפחה ובתוך בתי הכנסת.
אילן בחר להדגיש פן אחד של החג ובכך דילל את תוכנו. במשמעות היחידה שהוא בחר זהו חג 'רזה', ואכן מיותר לחלק גדול מן הציבור הישראלי. אך זוהי פרשנות עכשווית שאיננה תואמת בהכרח לא את העובדות ההיסטוריות שהיא לכאורה מבטאת ולא את התוכן שניתן לה במהלך הדורות.
נניח שאנחנו משמרים חג רק מפני שזהו חלק מהזהות שלנו. בכך אנחנו תורמים ליכולת שלנו לשמר את הזהות שלנו לאורך זמן. אנו מאפשרים בכך לריבוי משמעויות לתפקד במסורת. הדתיים חוגגים בחנוכה את הנס שנעשה במקדש ומתרכזים בהודיה לה' על ההצלה הלאומית; החילונים הישראליים חוגגים את מאבק השחרור הלאומי, את העמידה על זהותנו היהודית, את הגברת האור בימים חשוכים, ואת חופשת החורף הנחוצה מאד לרבים מאיתנו; בארצות הברית הפך חג החנוכה לסמל של זהות יהודית תרבותית בתוך חברה בעלת מורשת נוצרית בעיקרה. אמת כמו במקרה של חג המולד סמלי החנוכה עברו החצנה ומיסחור. אבל נוהג זה עשוי לשמש ליהודים מסוימים תזכורת, ותוכן חינוכי יהודי שהם לא יקבלו בדרך אחרת. באופן אישי אני חוגגת את חנוכה כחג הודיה דתי. אני רואה בו חג המנציח אחד מתוך שרשרת של אירועים היסטוריים שמכוננים את הזהות שלי למרות שפרטיו המדויקים לוטים בערפל. המחויבות הדתית היא מניע עיקרי בהתנהגותי אך אירועים אלה מוכיחים שיש דרכים נוספות לעמוד על זהות לאומית: שמירת ההלכה והמסורת, נחישות לקיים מצוות בתנאים קשים, נחישות לשמר זהות לאומית, מאבק על ריבונות, וביטוי יהודי ייחודי להגברת האור בעולם.
ולסיום, הפולמוס השנתי על טבעה של ההתייוונות בימינו היא דווקא מכשיר מצוין לשמור על מתח גבוה בשיח הציבורי והזדמנות נחוצה מאד למחשבה על הגדרה עצמית. ולא עוד דרך לכפות את ההלכה על שוחרי החופש.
הסלון הפילוסופי - הבלוג 